לפוסטים נוספים

נאבד לי הקול


החלום שלי היה ללמוד ברימון אבל שם גם נעלם לי הקול.

בגיל 25, אחרי שעשיתי "וי" על הצורך הפולני בתואר, באתי לתת לנשמה שלי את מה שהייתי בטוחה שהיא מבקשת – מסגרת מוזיקלית, בה אוכל להתמסר סוף סוף לאהבה הגדולה לשירה וליצירה.


ואז זה התחיל.

בחינות כניסה. דירוג. נותנים לקול שלי ציון.

מדברים על תחרויות שיש במהלך השנה, על בוגרים מוכרים של הבית ספר ועל הצלחות וניצחונות.


באתי ללמוד. להתחיל דרך, תהליך, והיה מוקדם לי מדי לשמוע על תוצאות ותוצרים.


הגעתי אחרי שסיימתי שלוש שנים של לימודי פסיכולוגיה. קראתי ספרים ארוכים ומאמרים, שיננתי, נבחנתי... המוזיקה הייתה אצלי בחיים, אבל לא כמו אצלהם…

האנשים המוכשרים, הצעירים והמגניבים שיושבים פה בדשא, מנגנים, שרים, מחייכים, מתחרים ומנצחים.


מצד אחד התאהבתי בתחושה שאני מוקפת צלילים ונגינה.

מצד שני הרגשתי איך מיום ליום אני מתכווצת, מתבלבלת, ומשתתקת.


השיא הגיע אחרי שאחת המורות אמרה לי שבגלל שיש לי יבלת קטנה על המיתרים (זה ממש פוסט שלם להמשך) כדאי שאמעיט בשימוש בקול, ואם אפשר אפילו אשתוק הרבה.

ואני, תלמידה טובה, מקשיבה לה. ומפסיקה להקשיב לי.


מרב קלין, הדברנית, המזמרת, בעלת הדעה והמנגינה, מסתובבת במסדרונות רימון עם דף ועט וכמעט שלא מדברת.

כמה חודשים כאלה ונאלמתי ונעלמתי לגמרי.


הפסקתי לשיר, ולאט לאט גם הפסקתי להגיע לשיעורים. והכי גרוע התחלתי להאמין שזה לא בשבילי, ולא שלי. המוזיקה היא - שלהם.

הם יודעים, הם יכולים, הם ראויים.


למזלי הרב, הגעתי בחופשת הפסח ל"מחנה", התרחשות קסומה שמתרחשת במשך שבוע במדבר, עם קהילה קטנה של אנשים.


שם, מצאתי לקול שלי את החירות ואת הביטוי המחודש.

מצאתי את עצמי כל הזמן, כל היום.. שרה.. ושרה.. ושרה.. ונפתחת.. ושרה.

לא יכולתי להפסיק.

כל הזמן באו אנשים להקשיב והעיניים הטובות שלהם החזירו לי את האמונה שיש גם בתוכי משהו ששווה להשמיע. שיש לו מקום.


היום אני יודעת להגיד שכל התקופה הזאת, שכללה שתיקה וחסימה והשוואה והיעלמות לימדה אותי המון על עצמי ועל הכלי הזה של הקול.

על מה שגורם לו להיסגר וגם על מה שמאפשר לו להיפתח

על כמה שהקול רגיש ומבקש תנאים של אהבה והכוונה קשובה

על כמה שהוא מיוחד, ויפה, ואחר כל כך אצל כל אחד.


כמו עלי כותרת של פרח צעיר שזקוקים למגע הכי רך ועדין כדי לפרוח, להיפתח ולצמוח מבלי להישבר.

והאמת היא שהוא לא יכול להישבר.



הקול, כמו הנשמה שלנו, הוא נצחי ואינסופי.

תמיד אפשר להשקות אותו במים טובים,

להזין את האדמה שלו, ולתת לשמש להאיר את דרכו.


בסדנאות שאני מעבירה בעשור האחרון אני פוגשת המון את מנגנוני ההשוואה:

אני לא שר מספיק טוב.. אני לא מוכשרת.. אני לא כמו שהם..

ולא ולא ולא.


להתעסק בקול של אחרים גורם לנו לאבד את הקול שלנו.


למהות הפנימית שלנו אין ציון ואי אפשר להשוות אותה לשום דבר אחר.

כמובן שצריכים גם לפתח את הקול ואת היכולות המוזיקליות ומיומנויות הגשת השיר,

וגם את זה אנחנו עושים בסדנה.


אבל חשוב לי מאוד ליצור מרחב שמאפשר תנאים להתמקדות בההתקדמות של כל אחד לפי הקצב והיכולות האישיות שלו, מתוך הקשבה אוהבת לקולות ולכישרונות המגוונים ואמונה בכך שיש לכל קול במה ומקום.


כל סדנה מחדש אני מתרגשת מכמות האהבה והפירגון שיש בתוך הקבוצה.

כשאנחנו שרים ממקום של חיבור ואותנטיות נוצרת קירבה שמפזרת הרבה חום באוויר ומאפשרת לכל פרח להיפתח עוד ועוד ולהאיר את כולנו בצבעים ובתדרים הייחודיים שלו.


רבים מבוגרי הסדנאות שלי הגיעו לרימון ולבתי ספר למוזיקה אחרים, ואמרו שהם שמחים כל כך להגיע ללמידה (ולחיים) ממקום של מיקוד פנימי ובשלות רגשית ביחסים שלהם עם קולם, באופן שמאפשר להם לקבל מבית הספר את השפע והטוב שיש (ויש!) לו להציע.


האמת היא שיצרתי את הסדנאות ממש מתוך מה שהיה חסר לי ומהרצון לאפשר את הצמיחה המוזיקלית והאישית לכל קול שמבקש להישמע ולהתפתח.




Archive
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square